tag:blogger.com,1999:blog-85396305008945987912009-12-18T22:03:52.908+02:00כותבת, בעיקר. משתעשעת באותיות, מחברת מילים. על החיים והילדים, על עבודה ואהבה, על מה שבא... וגם קוראת...נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.ilBlogger12125tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-39625440203715147442008-06-11T21:36:00.021+03:002008-12-10T23:21:30.496+02:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SFAcBQVc-KI/AAAAAAAAABY/ulqune_5kSo/s1600-h/ist2_5768018_stormy_beach_rocks.jpg"></a><a href="http://4.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SFAcBQVc-KI/AAAAAAAAABY/ulqune_5kSo/s1600-h/ist2_5768018_stormy_beach_rocks.jpg"><blockquote></blockquote></a><div dir="rtl" align="right">כתבתי רשומה והתעופף לי הכל. נו, איך משחזרים יצירת מופת? </div><div dir="rtl" align="right">אני אנסה.</div><div dir="rtl" align="right">אני לא מצפה להרבה משדרני רדיו. שישעשו אותי קצת, שיבחרו שירים טובים, שידברו על דברים שהם מבינים בהם, או לא ינסו לדבר כאילו שהם מבינים כשהם לא. לא רמה שנדרשת ממועמדים לפרס נובל בפיזיקה אבל, בסיסי, שרוב האנשים מבינים. הבוקר הקשבתי ל102FM. לב-תל-אביב עם ספי ינקו ומושיק גלאמין. סיפרו אנקדוטות, השמיעו שיר ואז העלו לשידור את שמואל (לא קלטתי את שם המשפחה) בעניין התפלת מים להשקיית גנים ציבוריים לחופי ימה של תל אביב. נושא תל אביבי וחשוב מאין כמוהו בימי בצורת אלו. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">ספי אומרת שמואל, מושיק אומר שמוליק וספי נבהלת ופונה לשמואל-שמוליק: שמוליק זה משמואל, לא? </div><div dir="rtl" align="right">שמוליק לא שומע טוב ושואל: מה?<br />ספי חוזרת על שאלתה ואני צועקת על הרדיו בשעשוע: שמוליק זה מנחמה. </div><div dir="rtl" align="right">אבל שמוליק סוף סוף שומע ואומר שאכן, כן, שמוליק זה משמואל וספי נרגעת. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">עכשיו אפשר לעבור לעניינים הרציניים. מושיק שואל את שמוליק בעניין רב למה דוקא עכשיו. שמוליק מסביר שמחירי המים המותפלים ירדו בשנים האחרונות בשל התפתחות טכנולוגית, וחוץ מזה יש בצורת אז אין ברירה. מושיק מתפעל ואז הוא שולף את השאלה המדהימה הבאה: מאיפה המים להתפלה? </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">שמוליק לא מבין, האמת שגם אני לא. <img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5210695576758057122" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; CURSOR: hand" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SFAcBQVc-KI/AAAAAAAAABY/ulqune_5kSo/s320/ist2_5768018_stormy_beach_rocks.jpg" border="0" /> </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">מאיפה המים להתפלה, חוזר מושיק על שאלתו, מי גשמים, מי ים? </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">אהה, אומר שמוליק בהבנה. מי ים, כמובן והוא טאקטי מספיק בשביל לסיים את השיחה ולרדת מהשידור בלי לפרוץ בצחוק גדול.</div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">למזלי גם אני הגעתי למחוז חפצי, וכיביתי את הרדיו. נכון שיכולתי להחליף תחנה (ניסיתי, לא התבייתי על כלום) או לשים דיסק (הבן לקח אתמול את קופסת הדיסקים הביתה ושכחתי להוריד). אבל בכל זאת, היה משעשע. </div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right"></div><div dir="rtl" align="right">ונשבעת שהקודמת, זאת שהתעופפה, היתה יצירת מופת.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-3962544020371514744?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il0tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-46171232877332958092008-07-05T12:19:00.002+03:002008-12-10T23:21:30.320+02:00<div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div class="separator" style="CLEAR: both; TEXT-ALIGN: center"><a style="BORDER-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: 0px; MARGIN-LEFT: 1em; BORDER-LEFT: 0px; MARGIN-RIGHT: 1em; BORDER-BOTTOM: 0px; BACKGROUND-COLOR: transparent; cssfloat: " href="http://2.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SG_oOPXQ9tI/AAAAAAAAACA/Vl1bNGTax38/s1600-h/P7010617.jpg" imageanchor="1"><img style="BORDER-RIGHT: 0px; BORDER-TOP: 0px; BORDER-LEFT: 0px; BORDER-BOTTOM: 0px; cssfloat: " src="http://2.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SG_oOPXQ9tI/AAAAAAAAACA/qucYPDRbFNc/s320-R/P7010617.jpg" ja="true" /></a></div><div style="TEXT-ALIGN: right">יש דברים בשגרה שפתאום חודרים להכרה. אמש נכנסתי לחדר השינה שלי. פתאום קלטתי שאני מזיזה את הרגל בזהירות כשאני מגיעה למיטה. אפילו שהיה חשוך, ידעתי בדיוק איפה המיטה עומדת ונזהרתי. היום יצאתי מהמקלחת ונכנסתי לחדר השינה, שוב נזהרתי.</div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right">עוד אתמול זה היכה בי, הזכרון, אבל היום תשומת הלב התחדדה יותר. </div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right">לפני שלוש שנים, יצאתי מהמקלחת ונכנסתי לחדר השינה. בלי משים בעטתי עם הזרת ברגל של המיטה. אי, צעקתי וקיללתי. הכאבים היו נוראיים ולא חלפו בקלות. צלעתי לרופא, עשיתי צילום לאצבע שהפכה לשחורה וכחולה ואכן היא נשברה. הלכתי שלושה שבועות עם נעלי אצבע וחבישה. הכאבים פחתו אט אט ואני לא הלכתי יחפה בבית, במשך תקופה ארוכה.</div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right">מאז עברו ימים וחודשים ואני חזרתי לסורי. הולכת יחפה בבית, למרות אזהרות הרופא מאז. בעטתי מידי פעם ברגלי היחפה בשולחנות וכסאות ותמיד באותה רגל. מיד כשזה קורה אני נלחצת, מתיישבת ובודקת בזהירות שהכל תקין.</div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right">רק כשאני נכנסת לחדר השינה אני עושה זאת בזהירות מירבית. המיטה נשארה באותו המקום ואני צועדת תמיד את אותו מספר צעדים. </div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right">כנראה שהגוף זוכר. </div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div style="TEXT-ALIGN: right"></div><div align="right"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-4617123287733295809?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il2tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-41863643207247227532008-07-16T19:18:00.001+03:002008-12-10T23:21:30.307+02:00<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://3.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SH4hurUUtqI/AAAAAAAAACo/GZdRU8Aprsw/s1600-h/translateservererror.jpg" imageanchor="1" style="border-right: 0px; border-top: 0px; margin-left: 1em; border-left: 0px; margin-right: 1em; border-bottom: 0px; background-color: transparent; cssfloat: ;"><img ja="true" src="http://3.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SH4hurUUtqI/AAAAAAAAACo/kuToJropRmE/s320-R/translateservererror.jpg" style="border-right: 0px; border-top: 0px; border-left: 0px; border-bottom: 0px; cssfloat: ;" /></a></div><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"></div><br />באתר <a href="http://www.fisheye.co.il/story?id=234">עין הדג</a> שבו אני אוהבת לקרוא, יש שרשור שהחל עוד בשנת 2001 על תרגומים מצחיקים וטפשיים. מידי פעם אני נכנסת לשם להתעדכן, ולמרות שגם אני נתקלת בדברים דומים אני עצלה מכדי לכתוב עליהם בעצמי. למי שלא מכיר את הסיפור אסביר, ששמו של השחקן, כריסטיאן סלייטר Christian Slater תורגם פעם בסדרה בערוץ שלוש ל:מניח רעפים נוצרי. <br /><br /><br /><br />אבל מסתבר שיש יותר משעשע מזה. קיבלתי היום את <a href="http://adweek.blogs.com/adfreak/2008/07/then-well-grab.html">הקישור הבא</a>. לקח לי שניה להבין אבל מסתבר שיש גרוע ממתרגמים ישראלים, שמנחשים את המילים שהם שומעים. מעניין אם גם הסינים צוחקים על עצמם באיזשהו אתר מקומי.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-4186364320724722753?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il8tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-60762877138114876442008-07-22T13:36:00.002+03:002008-12-10T23:21:30.290+02:00<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SIXETnDLRDI/AAAAAAAAACw/2Lwn3HMiOZ8/s1600-h/1528232.jpg" imageanchor="1" style="border-right: 0px; border-top: 0px; margin-left: 1em; border-left: 0px; margin-right: 1em; border-bottom: 0px; background-color: transparent; cssfloat: ;"><img src="http://1.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SIXETnDLRDI/AAAAAAAAACw/rE_Py30ZJ5k/s320-R/1528232.jpg" style="border-right: 0px; border-top: 0px; border-left: 0px; border-bottom: 0px; cssfloat: ;" wc="true" /></a></div>הבוקר קראתי את הפוסט של <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1295146">דקה לארבעים,</a> הקמע. סיפור יפה. הזכיר לי סיפור אחר על קמע אחר. ישבתי אצל חברה לעבודה וראיתי שהיא עונדת עדי ממש יפה. התעניינתי בו, בגלל יופיו והיא ספרה לי שהוא סגולה לזוגיות. כמו אצל דקה, יום אחרי שקיבלה אותו, היא הכירה את החבר שלה ומאז הם ביחד.<br /><br /><br /><br />לפעמים כשהיתה מסירה אותו, הרגישה איך רוח רעה שורה על הזוגיות שלהם. <br /><br /><br /><br />בעיני מצא חן העדי הזה, וחיפשתי אחריו, בעזרתה, עד שהשגתי גם אחד. לא בגלל הזוגיות, אלא כי הוא ממש יפה. אני לא הולכת איתו כל יום, אלא רק ממש שבא לי, ומתאים לי באותו יום.<br /><br /><br /><br />בינתיים ראיתי שיש לה עדי חדש, דומה אבל אחר. עשה אותו מי שעשה את העדי הקודם. שאלתי והיא סרבה לומר, אז לא רציתי לחטט יותר מידי, אבל נראה לי שהוא סגולה לפוריות.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-6076287713811487644?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il4tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-34552691625649611472008-07-24T10:44:00.002+03:002008-12-10T23:21:30.261+02:00<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="http://1.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SIg6rdcF4aI/AAAAAAAAAC4/EowxCOaI3BI/s1600-h/c_0_0912_50_1_9.jpg" imageanchor="1" style="border-right: 0px; border-top: 0px; margin-left: 1em; border-left: 0px; margin-right: 1em; border-bottom: 0px; background-color: transparent; cssfloat: ;"><img src="http://1.bp.blogspot.com/_anfiLG6uNts/SIg6rdcF4aI/AAAAAAAAAC4/e9D_rjtdLow/s320-R/c_0_0912_50_1_9.jpg" style="border-right: 0px; border-top: 0px; border-left: 0px; border-bottom: 0px; cssfloat: ;" wc="true" /></a></div>הבוקר, בדרכי לעבודה עלו בי תהיות והרהורים שאינם ממש ברומו של עולם. נשאלת השאלה אם הבלוג סובל הכל. הנייר של פעם, בטח סובל הכל. קראתי את היומן שלי מגיל ארבע-עשרה ולא נפלתי מהתרגשות. קשקושים מיותרים ברובם של נערה בלתי מעוצבת או מיוצבת או שניהם.<br /><br /><br /><br />עכשיו כשאני כותבת בלוג, אני קוראת היטב לפני שאני לוחצת על פרסם. לפעמים אני מתלבטת ומשאירה את זה כמות שהוא. נדיר שאני מוחקת. בעוד כמה וכמה שנים, אני אומר בהסח הדעת לילדי שאני כותבת בלוג. הם יקראו אותו? האם הרשומות מאי פעם ישמרו כולן?<br /><br /><br /><br />יש כמה חברים שיודעים, אחותי אבל רוב מי שקורא אותי, אנונימי בשבילי, בדיוק כמו שאני בשבילו. האם יתכן שחברתי לעבודה, כותבת גם היא בלוג אנונימי ואנחנו מדברות זו עם זו ברשת. הרי כמו שאני מערפלת כל מיני נתונים על מנת למנוע זיהוי, גם היא יכולה לעשות זאת.<br /><br /><br /><br />ועוד משהו קטן: האם זה חוק אוניברסלי שבעלי ממון הם קמצנים ורחבי לב הם אלה שאין להם?<br /><br />אכלתי אתמול עם חבר לעבודה במסעדה. אכלנו בדיוק את אותה מנה והחשבון היה 88 שקלים (חדשים). סכום פשוט לחישוב הטיפ. כשהגיע העודף, לקחתי את השטר ועל הצלחת נותרו שניים עשר שקלים. הבחור הושיט את ידו לקחת את שני השקלים ואני מנעתי זאת ממנו.<br /><br /><br /><br />אז מה אני אומרת בעצם? שהוא עשיר וקמצן ואני ענייה ונדיבה?<br /><br />בערך, כי אני יודעת שגם אם הוא מרוויח כמוני ויש לו שני ילדים, יש לו גם שתי משכורות ואבא עשיר. אני גרושה שחיה על משכורת אחת, לא רעה אמנם אבל עדיין אחת, ה-X שלי לא משלם מזונות כי הוא מסכן ואין לו והשנקל הנוסף שהשארתי למלצרית היה משמח מאוד את בני הקטן (לגדול זה לא מספיק בשביל לעורר שמחה).<br /><br /><br /><br />סתם, הרהורים של בוקר.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-3455269162564961147?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il2tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-60429462654140157982008-09-30T19:27:00.004+03:002008-09-30T20:37:52.439+03:00<span style="font-size:100%;"><div><br />הבלוג שלי הוא לא על אוכל, למרות שלפעמים אני מביאה כאן מתכונים. זה גם לא בלוג צילומים אם כי אני אוהבת לצלם מתכונים מוצלחים. בגלל זה אני הולכת לספר לכם על הארוחה המדהימה שהכנתי למשפחתי לכבוד יום ההולדת של בני בלי שום מתכון או תמונה, רק קישורים.<br /><br />העניין הוא שארוחה משפחתית זה פרוייקט אצלי. אני מתחילה עם מחשבות על התפריט. אחר כך אני בוחרת מתכונים, הולכת למיטה עם ספרי בישול וגם עם המחשב. מדפדפת בספרים, משוטטת באינטרנט ומקבלת החלטות. אחרי שיש תפריט אני מכינה את רשימת המצרכים. חוץ מזה אני בודקת את רמת הקושי של ההכנה וכמה זמן מראש אפשר להכין.<br /><br />אחר כך, כמובן, אני נכנסת ללחץ. מצד אחד אני רוצה לארח את המשפחה, אוהבת שכולם באים אלי. מצד שני אני תמיד כל כך עמוסה, הרבה עבודה, דברים שאני צריכה להספיק, המסיבה שצריך לערוך לכיתה (יומולדת, זוכרים?). כמובן שבסופו של דבר אני מספיקה הכל ועדיין, למרות הנסיון, כל פעם אני נלחצת מחדש. זה האופי הדפוק שלי.<br /><br />בכל אופן, התוודעתי לאחרונה לשני בלוגים מדהימים ושני מתכונים נחרטו בזכרוני:<br />האחד- לזניה של <a title="בצק אלים" target="_blank" href="http://www.bazekalim.com/">בצק אלים</a> והשני- קראמבל תפוחי עץ של <a title="רומ4דזרט" target="_blank" href="http://room-4-dessert.com/heb/">מקום לקינוח</a>. אז הלכתי לשוטט שם והחלטתי להכין ארוחה איטלקית. <a title="פוקצ'ה" target="_blank" href="http://www.bazekalim.com/2007/05/15/focaccia/">פוקאצ`ה</a> ו<a title="אנטיפסטי" target="_blank" href="http://www.bazekalim.com/2007/10/07/antipasti/">אנטיפסטי</a>, <a title="לזניה" target="_blank" href="http://www.bazekalim.com/2007/03/15/lasagna/">לזניה </a>וחזה עוף ברוטב עגבניות (זה דוקא מתכון של דודה שלי מהתקופה שלה באיטליה), <a title="ניוקי" target="_blank" href="http://www.bazekalim.com/2007/09/12/gnocchi/">ניוקי</a> מדהימים ו<a title="קראמבל תפוחי עץ" target="_blank" href="http://room-4-dessert.com/heb/2008/09/a-good-year-begins-with-a-great-dessert/">קראמבל תפוחי עץ</a> לקינוח.<br /><br />אמנם הקינוח לא היה ממש איטלקי אבל נמשכתי אליו ולטעמים שהוא הבטיח. הדבר שהכי חששתי מהכנתו, היו הניוקי. אמא שלי היא אלופה ובדרך כלל אני מבקשת ממנה להכין עבורי. הפעם החלטתי שאני מתנסה בעצמי. אני רק אצטט את אמא לי שאמרה כך: <span style="font-weight: bold;">הפעם, הכל יצא לך מצויין, אני רוצה את המתכון של הלזניה</span>, (מחמאה פולנית לגמרי). אז אני חייבת להמליץ לכם על המתכונים הדהימים שכל אחד מהם יצא פגז.<br /><br />הסיבה שלא צילמתי היא שהצילומים בשני הבלוגים האלה כל כך יפים שממש לא ראיתי טעם להתחרות בהם. חוץ מזה הכנתי את כל הארוחה באותו יום וידי היו מלאות. כל הזמן הייתי עסוקה בבישול ואפיה ובדיקת לוחות זמנים שהצילום היה ממני והלאה. למרות שאני ידועה בקיצורי הפינות שאני נוהגת בבישול הקפדתי על ההוראות הפעם.<br /><br />בכל אופן, בשבע בערב, עם השמע הצלצול בדלת, הארוחה כולה היתה מוכנה, כולל בעלת הבית, המבשלת, שהספיקה להתקלח וללבוש מחלצות. עוד לפני המקלחת ערכתי את השולחן, ושמתי בתור פתיח את האנטיפסטי והפוקאצ'ה, למקרה שמישהו יגיע רעב. המקדימים נשנשו קצת וכשכולם הגיעו הגשתי את הכל לשולחן וישבנו כולנו לאכול.<br /><br />כולם נהנו ושיבחו כולל בעל השמחה שנשף במלוא כוחו בעשר נרות שננעצו בעוגת שוקולד קנויה (החלטה של הרגע האחרון שהתבררה כטעימה ביותר).<br /><br />ופטור בלא כלום, אי אפשר אז תקבלו את המתכון של דודה שלי:<br /><br /><span style="font-size:85%;">חזה עוף ברוטב עגבניות:<br /><br />פרוסות חזה עוף (שניצל) כמספר הסועדים<br />קמח לטבילה<br />מלח פלפל<br />שמן לטיגון<br /><br />מקמחים את החזות ומתבלים במלח ופלפל. מטגנים היטב משני הצדדים ומניחים בצד.<br /><br />לרוטב:<br />כף שמן זית<br />קופסה גדולה (800 גרם) עגבניות מרוסקות<br />שתי כפות רסק עגבניות<br />מלח, פלפל, פפריקה מתוקה<br />אורגנו<br /><br />בסיר רחב ושטוח, או מחבת גדולה, מחממים כף שמן זית, מוסיפים את העגבניות, הרסק והתבלינים. שמים את החזות המטוגנים בתוך הרוטב, ומפזרים אורגנו מלמעלה. מכסים, מביאים לרתיחה, מבשלים על אש קטנה כרבע שעה וזה מוכן.<br /><br />אני נוהגת לטגן את החזות במעט מאוד שמן במחבת עם דפנות גבוהות ואז מכינה את הרוטב באותה מחבת. השאריות של הקמח מסמיכות את הרוטב. לפעמים אני מוסיפה גם קצת יין לבן להשבחת הטעם.<br /></span> </div><div><span style="font-size:85%;"><br /></span>פורסם גם <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1337318">בתפוז</a>.<br /><br /></div></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-6042946265414015798?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il3tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-91664951076404420752008-09-06T20:38:00.008+03:002008-09-06T22:09:01.078+03:00<div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">יש&nbsp; לי די הרבה ספרי בישול. בעיקר מתנות שקיבלתי במשך השנים ובודדים שרכשתי בעצמי כי פעם ספרי בישול חדשים היו המקור הכי טוב להתעדכן במתכונים חדשים. לפעמים לקחתי ספר בישול למיטה, סתם בשביל לקבל רעיונות חדשים. אחר כך התחלתי לאסוף מתכונים מעיתונים. יש לי קלסרים מלאים בעמודי האמצע של סגנון וזמנים מודרניים מסודרים לפי מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים. פעם גם ניסיתי לקטלג את זה אבל התייאשתי בשלב&nbsp; כלשהו.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">בכל אופן, זה די נדיר שאני פותחת היום ספר בישול סתם ככה. או שיש מתכון ספציפי שאני יודעת באיזה ספר הוא נמצא או שאני מבקשת מתכון ספציפי מאמא שלי או שאני מחפשת באינטרנט. יש היום כל כך הרבה אתרים עם מדורי אוכל ומתכונים. יש בלוגים של בישול ובהזדמנות הזאת אני רוצה להפנות אתכם לשני בלוגים שאני נהנית מהם מאוד, <a href="http://www.bazekalim.com/">בצק אלים</a> שמלווה בהסברים מפורטים וצילומים מרהיבים ו<a href="http://room-4-dessert.com/heb/">מקום לקינוח </a>או כמו שהוא נקרא בגרסא האנגלית המקורית שלו שגם הוא ממש מקסים &nbsp;<a href="http://www.room-4-dessert.com/"> Room For Desert.</a></div><div style="text-align: right;">בכל אופן, אם בא לי לגוון או לשנות או לעשות משהו חדש, אני מריצה חיפוש במדורי האוכל או אפילו ישר מגוגל. לכן כשגיסתי קנתה לאמא שלי ספר בישול ליום הולדתה, זה נראה לי משונה. למה לקנות ספר בישול? עיינתי בו קצת, לא ראיתי שום דבר מדהים או חשוב או ששווה בשבילו לקנות את הספר. עדיף היה לקנות חולצה או בושם. מה גם שאמא שלי מבשלת נהדר את המתכונים שלה ומקסימום מחדשת עם מתכון חדש שטעמה מאחותה או חברה ולא תצא להרפתקאה חדשה עם מתכון לא מוכר.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">ולמרות מה שאני חושבת, כל הזמן יוצאים ספרי בישול חדשים. קניתי ספרי לימוד והציעו לי ספר בישול חדש של שוקולד בחצי מחיר. הייתי בסופר-פארם והציעו לי גם משהו דומה. עשיתי קניות בסופר ובין המעדניה למאפית עמדה ערימת ספרי בישול חדשים. בראש הערימה תפס את עיני ספר שנקרא <b><span style="background-color: #f3f3f3;">אוסף המתכונים של ליהיא לפיד</span></b>. המשכתי בקניות והמחשבות הסתובבו לי בראש. מה לליהיא לפיד ולמתכונים.<br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">ז'תומרת, זכותו של כל אחד להרוויח כסף, באמת. אבל אם הייתי חושבת לקנות ספר בישול אז יש אהרוני ושרי אנסקי וקרין גורן. ליהיא לפיד אמנם סלבריטי אבל איזה תובנות בישוליות היא יכולה לתרום לי. היא אמא ואשה עובדת בדיוק כמוני. אז אולי גם אני אכתוב ספר בישול.<br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">בכל אופן, הרצתי חיפוש וקיבלתי שלושה מאמרים שדי חשבו כמוני, <a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/960298.html">מהארץ</a>, <a href="http://www.nrg.co.il/online/12/ART1/636/987.html">ממעריב</a> ומ-<a href="http://food.start.co.il/msnFood/News/Books/200710/20071003121055.htm">MSN</a>.<a href="http://food.start.co.il/msnFood/News/Books/200710/20071003121055.htm"></a>&nbsp; שם גם גיליתי שאוסף המתכונים נולד מהטור האישי שלה שאותו איני קוראת (לא קוראת עיתונים) ובו אילצו אותה להוסיף מתכון. בסדר, גם זה תירוץ.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">אני את הספר שלה לא אקנה, גם לא כמתנה.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-9166495107640442075?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il5tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-16620328320473538082008-08-27T19:02:00.009+03:002008-08-27T19:07:32.822+03:00<div style="text-align: right;">אני אוהבת להשאר ערה עד השעות הקטנות של הלילה. לא רוצה ללכת לישון. תמיד יש לי מה לעשות ושינה זה ממש בזבוז זמן. אפשר לקרוא ספר, לראות טלוויזיה, לגלוש באינטרנט, לכתוב. לנקות, לבשל, לכבס. לדבר בטלפון, להפגש עם חברות, לצאת לטיול עם הילד, עם הכלב, עם עצמי. יש ימים שאני ממש צריכה להכריח את עצמי ללכת לישון. הידיעה שצריך לקום בבוקר, היא לבדה גורמת לי לעגמת נפש. יאללה, למיטה.<br /><br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">אני אוהבת לישון. להתעורר כי נחתי מספיק. בלי שום צליל צורמני של שעון מעורר או טלפון ממישהו אחראי: קמת כבר?</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">גם כשאני מתעוררת אני אוהבת להשאר במיטה. להתכרבל עוד קצת עם עצמי בשקט. אפילו אם השלפוחית לוחצת, לרוץ מהר לשירותים ולחזור לשמיכה שעוד לא הספיקה להתקרר. שבת זה היום האהוב עלי מכל הימים בתנאי שאין תוכניות לטיול או פעילות אחרת. <br /><br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">אני אוהבת לצאת מהבית. ללכת לבקר אנשים אחרים, לצאת לטיול, לעשות קניות, להפגש עם חברות לקפה. קשה לי כשצריך לקום מוקדם בשביל זה. למשל, טיול בצפון או הזמנה לארוחת בוקר. הכי אני אוהבת שזה ספונטני. שהטלפון מצלצל אחרי שהתעוררתי וקמתי וצחצחתי שיניים ושתיתי קפה. בדיוק אז, כשאני מתלבטת מה לעשות עכשיו, הטלפון צריך לצלצל עם הצעה מזמינה מעבר לקו. ככה אני מעדיפה, שמישהו אחר חושב ומתכנן ומתזמן ויוצא בדיוק מתאים.<br /><br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">לפעמים אני אפילו אוהבת ללכת לעבודה. במיוחד כשאני יודעת שיש לי משהו מעניין לעשות, איזה אתגר שמפעיל אצלי את התאים האפורים ומזרים אדרנלין בגוף. אני משלבת אצבעות ומותחת אותן עד שנשמע קול פקיקה ואז אני מתיישבת מול המסך והאתגר ומפצחת אותו. אחר כך אני מתרווחת על הכסא הגדול שלי, מרוצה מעצמי עד מאוד. <br /><br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">בעולם מושלם הייתי הולכת לישון לפנות בוקר וקמה לקראת צהריים. הייתי עובדת שלוש שעות ביום אבל מרוויחה משכורת נהדרת. מישהו היה מבשל בשבילי, מנקה את הבית, מכבס, תולה מגהץ. הייתי מקדישה שעות איכות לילדים בלי הדברים הקטנים שמפריעים באמצע. <br /><br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">אני לא מתלוננת, חלילה או מקטרת. החיים שלי טובים. אבל השכנה שלי יצאה היום לפנסיה. פנסיה תקציבית קוראים לזה. היא בת חמישים ושתיים והיא תקבל משכורת למרות שהיא לא תעבוד. קינאתי קצת, בקטנה.<br /><br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">גם אני רוצה לקבל משכורת בלי לעבוד.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-1662032832047353808?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il0tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-31357282986316316812008-07-27T16:51:00.006+03:002008-07-27T18:38:49.650+03:00בדרך כלל אני לא כותבת על דברים ברומו של עולם, אלא אם רומו של עולם מחליט לנחות אצלי בסלון. אבל לפעמים, הבלוגים שאני קוראת גורמים לי למחשבות מעיקות. <br /><a href="http://nadav.blogdebate.org/archives/%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%99%d7%92%d7%99%d7%93%d7%95-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%99">נדב כתב כאן</a>, על שייכות תרבותית בעקבות רשומתו של דובי, <a href="http://blogdebate.org/dubi/2008/07/לחתוך-כי-כולם-חותכים/">לחתוך כי כולם חותכים.</a> בהתחלה הגבתי אצלו, כי אהבתי את דבריו על הרצון שלו להשתייך לחברה היהודית-ישראלית, ומה שכרוך בכך. אחר כך הלכתי למקור ושם כבר התחילו כל ההרהורים שלי: מי אני, ולאיזה חברה אני שייכת, או רוצה להשתייך והנחתי לתגובה ההיא, בינתיים.<br /><br />למי שמתעצל ללחוץ על הקישורים, אומר רק שדובי מתנגד לברית-מילה, ובנו אינו נימול. נדב לעומתו חושב שברית-מילה מעידה על שייכותו לחברה הישראלית-יהודית ואין צורך לתת לפעולה שום צידוק בריאותי או לוגי אחר.<br /><br />קראתי את שני הפוסטים וגם את התגובות להם ויש לי מה להגיד, לעצמי לפחות. אין כאן סדר או התייחסות ספציפית אלא רק מה שאני מרגישה.<br />אז קודם כל, אני מסכימה עם נדב. לדעתי יש חברה ישראלית-יהודית-חילונית, והיא אימצה לעצמה חלק נכבד ממנהגי היהדות. זה לא עניין כמותי אבל חילונים רבים שומרים על כשרות, חוגגים את החגים ונישאים ברבנות. כשילד נולד הוא עובר ברית וכשהוא מגיע לגיל שלוש עשרה, חוגגים לו בר-מצווה.<br /><br />לטעון שברית מילה זה מנהג דתי מיותר, ולמה להתעקש עליו כאשר לא ממלאים תרי"ג מצוות זאת התעלמות מקיומה של החברה שלנו כפי שהיא התפתחה כאן. כי יש כאן התפתחות. אני מרגישה שייכת לחברה שהיא יהודית, למרות שאינה דתיה (גם דרוזי או בדואי או ערבי הוא ישראלי והוא יכול להיות מוסלמי או נוצרי). החברה שלי חוגגת את חגיה שחלקם באים ממקור דתי וציווי אלוהי, וחלקם נובעים מארועים הסטוריים. מעניין שרוב החגים הדתיים כמו פסח, שבועות וסוכות, קשורים קשר ישיר לאדמה ולטבע ואילו החגים החילוניים יותר כמו פורים וחנוכה ואף יום העצמאות קשורים למלחמות ונצחונות (אבל זה כבר עניין לפוסט אחר). אז אני צמה ביום כיפור ואוכלת מצות בפסח וממש לא סובלת מזה. גם לנוצרים ולמוסלמים יש צומות משונים ומאכלים עוד יותר לא טעימים ממצות ובכל זאת הם מקפידים על זה. וכן, יש גם ברית מילה, לבנים.<br /><br />בעיני אי אפשר לטעון לשייכות לחברה ולהתעלם ממנהגיה. אפשר בהחלט לפתח חברה חדשה, אבל זאת באמת דרך ארוכה. <br /><br />אבל היה משהו&nbsp;נוסף &nbsp;שהטריד אותי. כלומר, בכפוף לכך שאני מאמינה שברית מילה אינה גורמת נזק. אני מצטטת באופן חופשי, ללא דיוק במילים. לטענה שהילד ירגיש שונה, דובי טען שהוא יחנך אותו להיות בעל חוסן נפשי גבוה וגם יגבה אותו בארסנל של משפטי מחץ (אבא שלך קינא בך אז הוא קיצץ לך, כמדומני). <br /><br />מה אומר? אני מאחלת לו בהצלחה. לגדל ילד זה קשה. אנחנו רוצים שהם יצליחו, שיתמודדו שימצאו את הדרך הנכונה. אנחנו יכולים לקוות, לצפות, לנסות. להצליח בחלק, להכשל בחלק אחר. לוותר על דברים שלא חשבנו שנוותר עליהם ולזכות בכאלה שלא ידענו שאפשר. יש כל כך הרבה דברים בגידול ילדים שאנחנו לא יודעים להתכונן אליהם. אנחנו לא יודעים אם הילד שלנו יהיה בעל ליקויי למידה או לא. אנחנו לא יודעים מה תהיה היכולת המוטורית שלו. יש כל כך הרבה דברים שהם לא תלויי חינוך וגם בחינוך לא בטוח שנצליח, מכל מיני סיבות כאלה ואחרות.<br /><br />היו כל מיני אמירות על כך שאם מישהו רוצה לעבור ברית מילה שיעשה זאת בעצמו, והוריו לא צריכים להחליט בשבילו. מעבר לקושי לעבור ברית מילה בגיל מבוגר, אני שואלת, למה דוקא זה?<br />גם יישור שיניים הוא תהליך כואב, שנמשך יותר ממספר דקות, והכאבים ואי הנוחות נמשכים יותר משבוע. לפעמים עוקרים גם שיניים. חלק מהתהליך כולל שימוש בסד מכוער שבני המזל הולכים איתו רק בלילה. אם תשאלו את הילד, הוא יוותר על זה בהחלט. אין שום בעיה בריאותית בשיניים עקומות. אפשר לחיות איתן בלי שום בעיה. אבל בכל זאת, ילדים רבים עוברים עינויים כאלה ואף אחד לא יוצא נגד התופעה. <br /><br />אבל בסופו של דבר, שאלתי את עצמי, למה לעורר דיון סביב העניין? החלטת, זכותך, לך על זה. האם ילד בן שלוש או חמש צריך לדעת שהוא עומד במרכזו של דיון בעד או נגד. זה נראה לי מיותר. או שאולי, לכתוב כי כולם כותבים?<br /><br />ורק אוסיף, שאיני כופרת בקיומה של אלוהים אני רק בטוחה שזה לא מטריד אותה מה אני אוכלת ומתי.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-3135728298631631681?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il3tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-83163022025132287452008-07-22T12:27:00.007+03:002008-07-22T13:19:24.452+03:00<div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">הבוקר שמעתי גלי צה"ל במקום גלגל"צ. רזי ברקאי דיבר והדברים די חלפו לי ליד האוזן. מה שנקלט היה שבביקור של אישיות בריטית (לא בטוחה שזה ראש הממשלה, אבל בריטניה נכנס לאוזן), מתבקשות חברות הכנסת לא לשיר כדי לכבד את רגשותיהם של חברי הכנסת החרדים. "קול באישה ערווה". נו, המסכנים ישמעו את ציפי ליבני שרה ומיד ירצו לכפות את עצמם עליה ופרשת קצב תחל בשנית.<br /></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;">מרינה סולודקין דיברה בגנות העניין וזבולון אורלב אמר שכבר ששים שנה לא שרות נשים בכנסת, אז מה הבעיה שלהן פתאום עכשיו.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"><br />ואני שואלת איך זה? איך זה שעד היום, ששים שנה,&nbsp;אף אחת לא אמרה כלום. כל הפמיניסטיות שלנו. בהנחה כמובן שזבולון אורלב צודק. יכול להיות שאני מפספסת כאן משהו כי חיפשתי בYNET ולא מצאתי כלום בעניין. אולי מדובר בסתם נשים שרות, שלא עושה את זה יותר בסדר. כלומר, כנסת ישראל שלנו, של חילונים ודתיים, נשים וגברים. אחינועם ניני יכולה לשיר בוותיקן אבל לא בכנסת.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"><br />אם השירה הנשית כל כך מפריעה להם, שיתכבדו ויצאו החוצה בזמן הזמרה. </div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"><br />נזכרתי עכשיו בתוכנית ישנה של דן שילון, זאת עם המעגל (אוי, הסניליות). הרב ישראל לאו התארח, וכל פעם שמישהו או מישהי זמרו, הוא יצא החוצה, לא בגלל הערווה חלילה, אלא כי זאת היתה תקופת אבל כלשהי והוא אסר על עצמו לשמוע שירה.</div><div style="text-align: right;"></div><div style="text-align: right;"></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-8316302202513228745?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il2tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-44828833536431301552008-06-14T16:23:00.001+03:002008-06-14T16:25:07.247+03:00<div dir="rtl" align="right"><br /><br /><br /><br /><br />אני לא בדיוק טיפוס של לוחמת חופש. אני לא ממש מרגישה בנוח להניף דגלים או כרזות ושישימו לב אלי. מצד שני אני טיפוס כל כך אינדיבידואלי ומסרב מרות, שאינני מסוגלת ללכת אחרי לוחמי חופש אחרים. לכן אני נשארת בבית שלי, בפינה שלי ונלחמת את המלחמות הפרטיות שלי בשקט.<br /><br />מצד שני, יש את הבלוג שלי. גם אם אכתוב את דעותי הקיצוניות ביותר האנונימיות שלי נשמרת <a title="אפלטון" href="http://www.aplaton.co.il/story_441" target="_blank">(בינתיים, בתנאי שלא ארגיז אף אחד</a>). אז נפל לי נושא כזה ליד, שאני לא מסוגלת לשתוק בגינו. במסגרת שיטוטיי דרך Google Reader וה-<a href="http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1259526">RSS</a> הגעתי לכל מיני בלוגים עצמאיים. אחד מהם נקרא <a title="הרהורים של אבא" href="http://nadav.blogdebate.org/archives/%d7%92%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a1%d7%a6%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a1-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9%d7%aa-%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%9c%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%92%d7%9d-%d7%a9%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%a7" target="_blank">הרהורים של אבא</a>. קראתי שם כמה פוסטים בנושא חופשת לידה וזה גרם לי להרהר בעניין. אחר-כך הגעתי דרך ההמלצה של <a title="הקולקטיב" href="http://www.thecollective.co.il/?p=196" target="_blank">הקולקטיב</a> לפוסט של<a title="רשימות" href="http://www.notes.co.il/joseph/42785.asp" target="_blank"> יוסי לוי ברשימות</a>, שעסק בתביעה לזיכוי מס על הוצאות מטפלת.<br /><br />אני לא ממש מתכוונת לחוות את דעתי על מה שהם כתבו, אם כי אתם כמובן מוזמנים להתייחס לכך. אבל כל זה הציף בי נושאים שמזמן לא היה לי כוח או זמן לחשוב עליהם בגלל ההתעסקות הרבה שיש לי עם מה שקורה אצלי בבית.<br /><br />באופן טבעי, אין שוויון. כדי להוסיף ילד למשפחה, אישה צריכה ללדת. היא צריכה להיות בהריון תשעה חודשים, לסבול מבחילות בוקר, משינויים הורמונליים וגופניים. נכון שהריון זאת לא מחלה, אבל... וזה אבל גדול ואני לא מתכוונת להכנס לפרטי הפרטים שלו. אחרי הלידה, מלבד הטיפול בתינוק, הגוף והמוח צריכים זמן התאוששות. 12 שבועות, 14 שבועות, חצי שנה, שנה, לדעתי זה אינדיווידואלי. אבל צריך זמן.<br />יש גם את עניין ההנקה, שבו הגבר לא שותף אלא אם כן האישה שואבת והגבר מאכיל.<br /><br />אז יש לנו מצב בסיסי של חוסר איזון.<br /><br />אחר כך יש את כל הנושא של חלוקת נטל הטיפול בבית. ההנחה הבסיסית היא שהגבר הוא המפרנס העיקרי והאישה עובדת במשרה חלקית או עד שעה קבועה שבה עליה לאסוף את הילדים מהגן ולהמשיך בעבודתה השניה, הטיפול בבית.<br /><br />כשאני שומעת מישהי אומרת: בעלי עוזר בבית, ועוד בתור מחמאה, אני מתעצבנת (בתוך תוכי, לא עושה מזה סצינות). כשאני שומעת מישהי אומרת שחבל לה לצאת לעבודה כי את כל המשכורת היא תעביר למטפלת, זה מרגיז אותי עוד יותר.<br /><br />אנשים לפעמים עושים הסכם ממון לפני הנישואים. אנשים לא מתחתנים ברבנות ועושים הסכם נישואים אצל עורך דין. אבל גם אלו בונים את התא המשפחתי שלהם על פי הנורמה הקבועה שבה הגבר הוא המפרנס והאישה אחראית לענייני הבית. גם נשים שהתקדמו בסולם, שמרוויחות היטב, שמצליחות, פועלות על פי אותו דפוס. מקסימום הם מעבירות את נטל הטיפול לעוזרת-מטפלת. למי מתקשרים כשהילד חולה? מי מזמין תור לרופא?<br /><br />עזבו אותי ממלחמות על שוויון. שכל אחת בבית שלה תדאג שהבן זוג יהיה שותף, לא עוזר. שפעמיים בשבוע הוא יחזור מוקדם מהעבודה ויהיה עם הילדים (כמו גבר גרוש). שאם קבעו לו ישיבה ביום שתורו לחזור מוקדם הביתה (בגלל שהוא לא סימן באאוטלוק שלו שהוא מחוץ למשרד) אז שיבקש יפה מאשתו להתחלף, או שיבקש מהבת של השכנה לעשות בייביסיטר.<br /><br />והחישוב הזה, המשכורת שלי מול המשכורת של המטפלת, הוא פשוט לא נכון. שתי משכורות מינוס הוצאות הבית זה החישוב הנכון. אם מישהי לא רוצה לעבוד, אין לי בעיה עם זה. אבל אם מישהי רוצה, איך היא תתקדם אם כל פעם היא תתקע בבית.<br /><br />פעם הגיע לידיי אבחון ששנעשה לי במכון השמה, לבקשת אחד ממעבידיי. הרצון שלי להיות סופר-אמא-ואשה וגם אשת קריירה הוגדר על ידיהם כילדותי במקצת. בשניה הראשונה נעלבתי. עכשיו אני די צוחקת מההגדרה ההיא. עבדתי קשה כדי להיות סופר-אמא ואשת קריירה ואני לא מתחרטת על זה. כשהייתי נשואה בעלי היה שותף לטיפול בבית ובמשפחה וגם היום אני יודעת שהוא לא מצטער לרגע.<br /><br />מצד שני, העובדה שלא ויתרתי על הקריירה שלי, אפשרה לי להתגרש בלי לחשוש לפרנסתי, וגם היום כשהגרוש שלי לא משלם מזונות, אני מצליחה לשאת בנטל גם אם זה דורש וויתורים מסויימים.<br /><br />באופן אישי, אני לא מאמינה שהארכת חופשת הלידה, או זיכוי מס בגין הוצאות מטפלת, היו משנים את ההתנהלות שלי, אבל אני בטוחה שיש הרבה נשים שעליהן זה כן היה משפיע. אני למשל הייתי מעדיפה שבתום חופשת הלידה, הייתי יכולה לחזור לחצי משרה עם השלמה לשכר של משרה מלאה עד לתום השנה הראשונה. יותר זול מחופשת לידה שנה בתשלום (כמו שנהוג בשבדיה).<br /> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-4482883353643130155?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il0tag:blogger.com,1999:blog-8539630500894598791.post-77388199291596196622008-06-07T11:22:00.000+03:002008-06-09T13:01:42.456+03:00<div dir="rtl">לא קל לי לכתוב רשומה ראשונה בבלוג חדש. מצד אחד אני כבר כותבת די הרבה זמן. יש לי <a href="http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=imashel">בלוג בתפוז </a>עם קוראים ומנויים וכניסות. יש לי <a href="http://stage.co.il/Authors/NoaGuy">דפיוצר ב"במה חדשה". </a>אני שותפה לניהול <a href="http://stage.co.il/forum/list.php?f=13">פורום הסדנה </a>ב"במה חדשה", סדנה וירטואלית לכתיבה יוצרת. אבל מצד שני הבלוג הזה הוא חדש.<br />מזה תקופה לא קצרה, מתבשלת בי התחושה שלא נוח לי בתפוז. כשהתחלתי לחשוב על כתיבת בלוג, כשעוד לא הבנתי ממש מה זה בלוג, ניסיתי לפתוח בלוג בישרא-בלוג. לא הצלחתי כל כך מסיבות טכניות. משם הגעתי לתפוז והכל היה מאוד פשוט. כתבתי במשך תקופה אבל לא כל כך הבנתי את הדינמיקה החברתית. לא שמתי תגיות, לא היה לי ברור איך מתחברים עם קוראים וכותבים אחרים. חוץ מזה, הבלוג היה מוגדר למבוגרים בלבד, למרות שחובבי פורנוגרפיה לא ממש מצאו בו עניין.<br /><br />אז נטשתי אותו. מידי פעם אני מציצה בו ומגלה שתי כניסות ליום ותגובה על פוסט ישן, אבל אין לי ממש עניין בו. לפני קצת יותר משנה פתחתי את הבלוג השני בתפוז. היתה לי תקופה מאוד קשה עם הבן הגדול שלי (לא שאי פעם היה קל) ורציתי לכתוב על הנסיונות שלי "לתקן" אותו. רציתי ליצור תיעוד לדרך שלי. לא היה קל בהתחלה. לכתוב קבל עם ועולם את כל הדברים האלה, למרות האנונימיות לא היה פשוט.<br /><br />ואז קיבלתי קידום בעמוד הראשי של הבלוגיה, ובעמוד הראשי של תפוז. לפעמים אותה רשומה כיכבה בשניהם. רוב הקידומים בעמוד הראשי היו "צהובים". בכל אופן, זה הביא לי קוראים, זה הגדיל את כמות המנויים ויש גם המון כניסות מחיפושים בגוגל. למדתי לשים תגיות, כתבתי על דברים כלליים יותר כמו "חוק האינטרנט". הרגשתי טוב בבלוגית תפוז.<br /><br />לאחרונה זה לא כך. קודם כל יש שם המון תקלות. אין עדכונים, מסרים לא מגיעים. השינוי שנעשה בעמוד הראשי של הבלוגיה אינו לרוחי. בעבר היתה "בחירת העורך" שגם אני זכיתי לה. מתוך העמוד הזה הגעתי לקרוא אינספור רשומות יפות ובלוגים שהתחברתי אליהם. לא תמיד, אך לרוב. יש משהו בעין שקוראת ומקדמת משהו כי הוא מעניין, כי יש בו תובנה, כי הוא כתוב היטב. לפעמים קודמו רשומות של בלוגים שהנושא שלהם לא משך אותי באופן כללי, אך הרשומה הספציפית היתה כתובה היטב ושווה קריאה.<br /><br />עכשיו יש עמוד "חדשים" עם רשימה אינסופית שמורכבת בעיקר מתמונות. עשרים המילים הראשונות בפוסט, לא עושות לי את זה. ה'נצפים ביותר' ו'המדוברים ביותר' הם ממילא כאלה שכבר קראתי. והאהובים ביותר, HIT IT, על זה אני לא ממש רוצה להרחיב מילים.<br /><br />אבל הדבר הכי מעצבן, זה הפרסומות. פרסומות בעמוד, פרסומות קופצות, באנרים, מוזיקה רועשת במעבר עכבר. רוצה בלוג נקי. אז הגעתי לבלוגר ואני מנסה את זה לראשונה. אני לא מתכוונת לסגור את הבלוג בתפוז. בכלל עוד לא החלטתי איך אנהל את שני הבלוגים. אני מנסה, כמו כל דבר שאני עושה בחיים. לא זורקת את הישן לפני שאני בטוחה שהחדש עובד.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8539630500894598791-7738819929159619662?l=noa-guy.blogspot.com' alt='' /></div>נועהhttp://www.blogger.com/profile/07909390787848905039noaguy@nana10.co.il2