ארוחה משפחתית

הבלוג שלי הוא לא על אוכל, למרות שלפעמים אני מביאה כאן מתכונים. זה גם לא בלוג צילומים אם כי אני אוהבת לצלם מתכונים מוצלחים. בגלל זה אני הולכת לספר לכם על הארוחה המדהימה שהכנתי למשפחתי לכבוד יום ההולדת של בני בלי שום מתכון או תמונה, רק קישורים.

העניין הוא שארוחה משפחתית זה פרוייקט אצלי. אני מתחילה עם מחשבות על התפריט. אחר כך אני בוחרת מתכונים, הולכת למיטה עם ספרי בישול וגם עם המחשב. מדפדפת בספרים, משוטטת באינטרנט ומקבלת החלטות. אחרי שיש תפריט אני מכינה את רשימת המצרכים. חוץ מזה אני בודקת את רמת הקושי של ההכנה וכמה זמן מראש אפשר להכין.

אחר כך, כמובן, אני נכנסת ללחץ. מצד אחד אני רוצה לארח את המשפחה, אוהבת שכולם באים אלי. מצד שני אני תמיד כל כך עמוסה, הרבה עבודה, דברים שאני צריכה להספיק, המסיבה שצריך לערוך לכיתה (יומולדת, זוכרים?). כמובן שבסופו של דבר אני מספיקה הכל ועדיין, למרות הנסיון, כל פעם אני נלחצת מחדש. זה האופי הדפוק שלי.

בכל אופן, התוודעתי לאחרונה לשני בלוגים מדהימים ושני מתכונים נחרטו בזכרוני:
האחד- לזניה של בצק אלים והשני- קראמבל תפוחי עץ של מקום לקינוח. אז הלכתי לשוטט שם והחלטתי להכין ארוחה איטלקית. פוקאצ`ה ואנטיפסטי, לזניה וחזה עוף ברוטב עגבניות (זה דוקא מתכון של דודה שלי מהתקופה שלה באיטליה), ניוקי מדהימים וקראמבל תפוחי עץ לקינוח.

אמנם הקינוח לא היה ממש איטלקי אבל נמשכתי אליו ולטעמים שהוא הבטיח. הדבר שהכי חששתי מהכנתו, היו הניוקי. אמא שלי היא אלופה ובדרך כלל אני מבקשת ממנה להכין עבורי. הפעם החלטתי שאני מתנסה בעצמי. אני רק אצטט את אמא לי שאמרה כך: הפעם, הכל יצא לך מצויין, אני רוצה את המתכון של הלזניה, (מחמאה פולנית לגמרי). אז אני חייבת להמליץ לכם על המתכונים הדהימים שכל אחד מהם יצא פגז.

הסיבה שלא צילמתי היא שהצילומים בשני הבלוגים האלה כל כך יפים שממש לא ראיתי טעם להתחרות בהם. חוץ מזה הכנתי את כל הארוחה באותו יום וידי היו מלאות. כל הזמן הייתי עסוקה בבישול ואפיה ובדיקת לוחות זמנים שהצילום היה ממני והלאה. למרות שאני ידועה בקיצורי הפינות שאני נוהגת בבישול הקפדתי על ההוראות הפעם.

בכל אופן, בשבע בערב, עם השמע הצלצול בדלת, הארוחה כולה היתה מוכנה, כולל בעלת הבית, המבשלת, שהספיקה להתקלח וללבוש מחלצות. עוד לפני המקלחת ערכתי את השולחן, ושמתי בתור פתיח את האנטיפסטי והפוקאצ'ה, למקרה שמישהו יגיע רעב. המקדימים נשנשו קצת וכשכולם הגיעו הגשתי את הכל לשולחן וישבנו כולנו לאכול.

כולם נהנו ושיבחו כולל בעל השמחה שנשף במלוא כוחו בעשר נרות שננעצו בעוגת שוקולד קנויה (החלטה של הרגע האחרון שהתבררה כטעימה ביותר).

ופטור בלא כלום, אי אפשר אז תקבלו את המתכון של דודה שלי:

חזה עוף ברוטב עגבניות:

פרוסות חזה עוף (שניצל) כמספר הסועדים
קמח לטבילה
מלח פלפל
שמן לטיגון

מקמחים את החזות ומתבלים במלח ופלפל. מטגנים היטב משני הצדדים ומניחים בצד.

לרוטב:
כף שמן זית
קופסה גדולה (800 גרם) עגבניות מרוסקות
שתי כפות רסק עגבניות
מלח, פלפל, פפריקה מתוקה
אורגנו

בסיר רחב ושטוח, או מחבת גדולה, מחממים כף שמן זית, מוסיפים את העגבניות, הרסק והתבלינים. שמים את החזות המטוגנים בתוך הרוטב, ומפזרים אורגנו מלמעלה. מכסים, מביאים לרתיחה, מבשלים על אש קטנה כרבע שעה וזה מוכן.

אני נוהגת לטגן את החזות במעט מאוד שמן במחבת עם דפנות גבוהות ואז מכינה את הרוטב באותה מחבת. השאריות של הקמח מסמיכות את הרוטב. לפעמים אני מוסיפה גם קצת יין לבן להשבחת הטעם.

פורסם גם בתפוז.

עוד ספר בישול

יש  לי די הרבה ספרי בישול. בעיקר מתנות שקיבלתי במשך השנים ובודדים שרכשתי בעצמי כי פעם ספרי בישול חדשים היו המקור הכי טוב להתעדכן במתכונים חדשים. לפעמים לקחתי ספר בישול למיטה, סתם בשביל לקבל רעיונות חדשים. אחר כך התחלתי לאסוף מתכונים מעיתונים. יש לי קלסרים מלאים בעמודי האמצע של סגנון וזמנים מודרניים מסודרים לפי מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים. פעם גם ניסיתי לקטלג את זה אבל התייאשתי בשלב  כלשהו.

בכל אופן, זה די נדיר שאני פותחת היום ספר בישול סתם ככה. או שיש מתכון ספציפי שאני יודעת באיזה ספר הוא נמצא או שאני מבקשת מתכון ספציפי מאמא שלי או שאני מחפשת באינטרנט. יש היום כל כך הרבה אתרים עם מדורי אוכל ומתכונים. יש בלוגים של בישול ובהזדמנות הזאת אני רוצה להפנות אתכם לשני בלוגים שאני נהנית מהם מאוד, בצק אלים שמלווה בהסברים מפורטים וצילומים מרהיבים ומקום לקינוח או כמו שהוא נקרא בגרסא האנגלית המקורית שלו שגם הוא ממש מקסים   Room For Desert.

בכל אופן, אם בא לי לגוון או לשנות או לעשות משהו חדש, אני מריצה חיפוש במדורי האוכל או אפילו ישר מגוגל. לכן כשגיסתי קנתה לאמא שלי ספר בישול ליום הולדתה, זה נראה לי משונה. למה לקנות ספר בישול? עיינתי בו קצת, לא ראיתי שום דבר מדהים או חשוב או ששווה בשבילו לקנות את הספר. עדיף היה לקנות חולצה או בושם. מה גם שאמא שלי מבשלת נהדר את המתכונים שלה ומקסימום מחדשת עם מתכון חדש שטעמה מאחותה או חברה ולא תצא להרפתקאה חדשה עם מתכון לא מוכר.

ולמרות מה שאני חושבת, כל הזמן יוצאים ספרי בישול חדשים. קניתי ספרי לימוד והציעו לי ספר בישול חדש של שוקולד בחצי מחיר. הייתי בסופר-פארם והציעו לי גם משהו דומה. עשיתי קניות בסופר ובין המעדניה למאפית עמדה ערימת ספרי בישול חדשים. בראש הערימה תפס את עיני ספר שנקרא אוסף המתכונים של ליהיא לפיד. המשכתי בקניות והמחשבות הסתובבו לי בראש. מה לליהיא לפיד ולמתכונים.

ז'תומרת, זכותו של כל אחד להרוויח כסף, באמת. אבל אם הייתי חושבת לקנות ספר בישול אז יש אהרוני ושרי אנסקי וקרין גורן. ליהיא לפיד אמנם סלבריטי אבל איזה תובנות בישוליות היא יכולה לתרום לי. היא אמא ואשה עובדת בדיוק כמוני. אז אולי גם אני אכתוב ספר בישול.

בכל אופן, הרצתי חיפוש וקיבלתי שלושה מאמרים שדי חשבו כמוני, מהארץ, ממעריב ומ-MSN.  שם גם גיליתי שאוסף המתכונים נולד מהטור האישי שלה שאותו איני קוראת (לא קוראת עיתונים) ובו אילצו אותה להוסיף מתכון. בסדר, גם זה תירוץ.

אני את הספר שלה לא אקנה, גם לא כמתנה.

אוהבת לא אוהבת

אני אוהבת להשאר ערה עד השעות הקטנות של הלילה. לא רוצה ללכת לישון. תמיד יש לי מה לעשות ושינה זה ממש בזבוז זמן. אפשר לקרוא ספר, לראות טלוויזיה, לגלוש באינטרנט, לכתוב. לנקות, לבשל, לכבס. לדבר בטלפון, להפגש עם חברות, לצאת לטיול עם הילד, עם הכלב, עם עצמי. יש ימים שאני ממש צריכה להכריח את עצמי ללכת לישון. הידיעה שצריך לקום בבוקר, היא לבדה גורמת לי לעגמת נפש. יאללה, למיטה.

אני אוהבת לישון. להתעורר כי נחתי מספיק. בלי שום צליל צורמני של שעון מעורר או טלפון ממישהו אחראי: קמת כבר?

גם כשאני מתעוררת אני אוהבת להשאר במיטה. להתכרבל עוד קצת עם עצמי בשקט. אפילו אם השלפוחית לוחצת, לרוץ מהר לשירותים ולחזור לשמיכה שעוד לא הספיקה להתקרר. שבת זה היום האהוב עלי מכל הימים בתנאי שאין תוכניות לטיול או פעילות אחרת.

אני אוהבת לצאת מהבית. ללכת לבקר אנשים אחרים, לצאת לטיול, לעשות קניות, להפגש עם חברות לקפה. קשה לי כשצריך לקום מוקדם בשביל זה. למשל, טיול בצפון או הזמנה לארוחת בוקר. הכי אני אוהבת שזה ספונטני. שהטלפון מצלצל אחרי שהתעוררתי וקמתי וצחצחתי שיניים ושתיתי קפה. בדיוק אז, כשאני מתלבטת מה לעשות עכשיו, הטלפון צריך לצלצל עם הצעה מזמינה מעבר לקו. ככה אני מעדיפה, שמישהו אחר חושב ומתכנן ומתזמן ויוצא בדיוק מתאים.

לפעמים אני אפילו אוהבת ללכת לעבודה. במיוחד כשאני יודעת שיש לי משהו מעניין לעשות, איזה אתגר שמפעיל אצלי את התאים האפורים ומזרים אדרנלין בגוף. אני משלבת אצבעות ומותחת אותן עד שנשמע קול פקיקה ואז אני מתיישבת מול המסך והאתגר ומפצחת אותו. אחר כך אני מתרווחת על הכסא הגדול שלי, מרוצה מעצמי עד מאוד.

בעולם מושלם הייתי הולכת לישון לפנות בוקר וקמה לקראת צהריים. הייתי עובדת שלוש שעות ביום אבל מרוויחה משכורת נהדרת. מישהו היה מבשל בשבילי, מנקה את הבית, מכבס, תולה מגהץ. הייתי מקדישה שעות איכות לילדים בלי הדברים הקטנים שמפריעים באמצע.

אני לא מתלוננת, חלילה או מקטרת. החיים שלי טובים. אבל השכנה שלי יצאה היום לפנסיה. פנסיה תקציבית קוראים לזה. היא בת חמישים ושתיים והיא תקבל משכורת למרות שהיא לא תעבוד. קינאתי קצת, בקטנה.

גם אני רוצה לקבל משכורת בלי לעבוד.

שייכות, חינוך ויישור שיניים

בדרך כלל אני לא כותבת על דברים ברומו של עולם, אלא אם רומו של עולם מחליט לנחות אצלי בסלון. אבל לפעמים, הבלוגים שאני קוראת גורמים לי למחשבות מעיקות.
נדב כתב כאן, על שייכות תרבותית בעקבות רשומתו של דובי, לחתוך כי כולם חותכים. בהתחלה הגבתי אצלו, כי אהבתי את דבריו על הרצון שלו להשתייך לחברה היהודית-ישראלית, ומה שכרוך בכך. אחר כך הלכתי למקור ושם כבר התחילו כל ההרהורים שלי: מי אני, ולאיזה חברה אני שייכת, או רוצה להשתייך והנחתי לתגובה ההיא, בינתיים.

למי שמתעצל ללחוץ על הקישורים, אומר רק שדובי מתנגד לברית-מילה, ובנו אינו נימול. נדב לעומתו חושב שברית-מילה מעידה על שייכותו לחברה הישראלית-יהודית ואין צורך לתת לפעולה שום צידוק בריאותי או לוגי אחר.

קראתי את שני הפוסטים וגם את התגובות להם ויש לי מה להגיד, לעצמי לפחות. אין כאן סדר או התייחסות ספציפית אלא רק מה שאני מרגישה.
אז קודם כל, אני מסכימה עם נדב. לדעתי יש חברה ישראלית-יהודית-חילונית, והיא אימצה לעצמה חלק נכבד ממנהגי היהדות. זה לא עניין כמותי אבל חילונים רבים שומרים על כשרות, חוגגים את החגים ונישאים ברבנות. כשילד נולד הוא עובר ברית וכשהוא מגיע לגיל שלוש עשרה, חוגגים לו בר-מצווה.

לטעון שברית מילה זה מנהג דתי מיותר, ולמה להתעקש עליו כאשר לא ממלאים תרי"ג מצוות זאת התעלמות מקיומה של החברה שלנו כפי שהיא התפתחה כאן. כי יש כאן התפתחות. אני מרגישה שייכת לחברה שהיא יהודית, למרות שאינה דתיה (גם דרוזי או בדואי או ערבי הוא ישראלי והוא יכול להיות מוסלמי או נוצרי). החברה שלי חוגגת את חגיה שחלקם באים ממקור דתי וציווי אלוהי, וחלקם נובעים מארועים הסטוריים. מעניין שרוב החגים הדתיים כמו פסח, שבועות וסוכות, קשורים קשר ישיר לאדמה ולטבע ואילו החגים החילוניים יותר כמו פורים וחנוכה ואף יום העצמאות קשורים למלחמות ונצחונות (אבל זה כבר עניין לפוסט אחר). אז אני צמה ביום כיפור ואוכלת מצות בפסח וממש לא סובלת מזה. גם לנוצרים ולמוסלמים יש צומות משונים ומאכלים עוד יותר לא טעימים ממצות ובכל זאת הם מקפידים על זה. וכן, יש גם ברית מילה, לבנים.

בעיני אי אפשר לטעון לשייכות לחברה ולהתעלם ממנהגיה. אפשר בהחלט לפתח חברה חדשה, אבל זאת באמת דרך ארוכה.

אבל היה משהו נוסף  שהטריד אותי. כלומר, בכפוף לכך שאני מאמינה שברית מילה אינה גורמת נזק. אני מצטטת באופן חופשי, ללא דיוק במילים. לטענה שהילד ירגיש שונה, דובי טען שהוא יחנך אותו להיות בעל חוסן נפשי גבוה וגם יגבה אותו בארסנל של משפטי מחץ (אבא שלך קינא בך אז הוא קיצץ לך, כמדומני).

מה אומר? אני מאחלת לו בהצלחה. לגדל ילד זה קשה. אנחנו רוצים שהם יצליחו, שיתמודדו שימצאו את הדרך הנכונה. אנחנו יכולים לקוות, לצפות, לנסות. להצליח בחלק, להכשל בחלק אחר. לוותר על דברים שלא חשבנו שנוותר עליהם ולזכות בכאלה שלא ידענו שאפשר. יש כל כך הרבה דברים בגידול ילדים שאנחנו לא יודעים להתכונן אליהם. אנחנו לא יודעים אם הילד שלנו יהיה בעל ליקויי למידה או לא. אנחנו לא יודעים מה תהיה היכולת המוטורית שלו. יש כל כך הרבה דברים שהם לא תלויי חינוך וגם בחינוך לא בטוח שנצליח, מכל מיני סיבות כאלה ואחרות.

היו כל מיני אמירות על כך שאם מישהו רוצה לעבור ברית מילה שיעשה זאת בעצמו, והוריו לא צריכים להחליט בשבילו. מעבר לקושי לעבור ברית מילה בגיל מבוגר, אני שואלת, למה דוקא זה?
גם יישור שיניים הוא תהליך כואב, שנמשך יותר ממספר דקות, והכאבים ואי הנוחות נמשכים יותר משבוע. לפעמים עוקרים גם שיניים. חלק מהתהליך כולל שימוש בסד מכוער שבני המזל הולכים איתו רק בלילה. אם תשאלו את הילד, הוא יוותר על זה בהחלט. אין שום בעיה בריאותית בשיניים עקומות. אפשר לחיות איתן בלי שום בעיה. אבל בכל זאת, ילדים רבים עוברים עינויים כאלה ואף אחד לא יוצא נגד התופעה.

אבל בסופו של דבר, שאלתי את עצמי, למה לעורר דיון סביב העניין? החלטת, זכותך, לך על זה. האם ילד בן שלוש או חמש צריך לדעת שהוא עומד במרכזו של דיון בעד או נגד. זה נראה לי מיותר. או שאולי, לכתוב כי כולם כותבים?

ורק אוסיף, שאיני כופרת בקיומה של אלוהים אני רק בטוחה שזה לא מטריד אותה מה אני אוכלת ומתי.

הרהורים

הבוקר, בדרכי לעבודה עלו בי תהיות והרהורים שאינם ממש ברומו של עולם. נשאלת השאלה אם הבלוג סובל הכל. הנייר של פעם, בטח סובל הכל. קראתי את היומן שלי מגיל ארבע-עשרה ולא נפלתי מהתרגשות. קשקושים מיותרים ברובם של נערה בלתי מעוצבת או מיוצבת או שניהם.



עכשיו כשאני כותבת בלוג, אני קוראת היטב לפני שאני לוחצת על פרסם. לפעמים אני מתלבטת ומשאירה את זה כמות שהוא. נדיר שאני מוחקת. בעוד כמה וכמה שנים, אני אומר בהסח הדעת לילדי שאני כותבת בלוג. הם יקראו אותו? האם הרשומות מאי פעם ישמרו כולן?



יש כמה חברים שיודעים, אחותי אבל רוב מי שקורא אותי, אנונימי בשבילי, בדיוק כמו שאני בשבילו. האם יתכן שחברתי לעבודה, כותבת גם היא בלוג אנונימי ואנחנו מדברות זו עם זו ברשת. הרי כמו שאני מערפלת כל מיני נתונים על מנת למנוע זיהוי, גם היא יכולה לעשות זאת.



ועוד משהו קטן: האם זה חוק אוניברסלי שבעלי ממון הם קמצנים ורחבי לב הם אלה שאין להם?

אכלתי אתמול עם חבר לעבודה במסעדה. אכלנו בדיוק את אותה מנה והחשבון היה 88 שקלים (חדשים). סכום פשוט לחישוב הטיפ. כשהגיע העודף, לקחתי את השטר ועל הצלחת נותרו שניים עשר שקלים. הבחור הושיט את ידו לקחת את שני השקלים ואני מנעתי זאת ממנו.



אז מה אני אומרת בעצם? שהוא עשיר וקמצן ואני ענייה ונדיבה?

בערך, כי אני יודעת שגם אם הוא מרוויח כמוני ויש לו שני ילדים, יש לו גם שתי משכורות ואבא עשיר. אני גרושה שחיה על משכורת אחת, לא רעה אמנם אבל עדיין אחת, ה-X שלי לא משלם מזונות כי הוא מסכן ואין לו והשנקל הנוסף שהשארתי למלצרית היה משמח מאוד את בני הקטן (לגדול זה לא מספיק בשביל לעורר שמחה).



סתם, הרהורים של בוקר.

הקמע

הבוקר קראתי את הפוסט של דקה לארבעים, הקמע. סיפור יפה. הזכיר לי סיפור אחר על קמע אחר. ישבתי אצל חברה לעבודה וראיתי שהיא עונדת עדי ממש יפה. התעניינתי בו, בגלל יופיו והיא ספרה לי שהוא סגולה לזוגיות. כמו אצל דקה, יום אחרי שקיבלה אותו, היא הכירה את החבר שלה ומאז הם ביחד.



לפעמים כשהיתה מסירה אותו, הרגישה איך רוח רעה שורה על הזוגיות שלהם.



בעיני מצא חן העדי הזה, וחיפשתי אחריו, בעזרתה, עד שהשגתי גם אחד. לא בגלל הזוגיות, אלא כי הוא ממש יפה. אני לא הולכת איתו כל יום, אלא רק ממש שבא לי, ומתאים לי באותו יום.



בינתיים ראיתי שיש לה עדי חדש, דומה אבל אחר. עשה אותו מי שעשה את העדי הקודם. שאלתי והיא סרבה לומר, אז לא רציתי לחטט יותר מידי, אבל נראה לי שהוא סגולה לפוריות.

קול באישה

הבוקר שמעתי גלי צה"ל במקום גלגל"צ. רזי ברקאי דיבר והדברים די חלפו לי ליד האוזן. מה שנקלט היה שבביקור של אישיות בריטית (לא בטוחה שזה ראש הממשלה, אבל בריטניה נכנס לאוזן), מתבקשות חברות הכנסת לא לשיר כדי לכבד את רגשותיהם של חברי הכנסת החרדים. "קול באישה ערווה". נו, המסכנים ישמעו את ציפי ליבני שרה ומיד ירצו לכפות את עצמם עליה ופרשת קצב תחל בשנית.

מרינה סולודקין דיברה בגנות העניין וזבולון אורלב אמר שכבר ששים שנה לא שרות נשים בכנסת, אז מה הבעיה שלהן פתאום עכשיו.

ואני שואלת איך זה? איך זה שעד היום, ששים שנה, אף אחת לא אמרה כלום. כל הפמיניסטיות שלנו. בהנחה כמובן שזבולון אורלב צודק. יכול להיות שאני מפספסת כאן משהו כי חיפשתי בYNET ולא מצאתי כלום בעניין. אולי מדובר בסתם נשים שרות, שלא עושה את זה יותר בסדר. כלומר, כנסת ישראל שלנו, של חילונים ודתיים, נשים וגברים. אחינועם ניני יכולה לשיר בוותיקן אבל לא בכנסת.

אם השירה הנשית כל כך מפריעה להם, שיתכבדו ויצאו החוצה בזמן הזמרה.

נזכרתי עכשיו בתוכנית ישנה של דן שילון, זאת עם המעגל (אוי, הסניליות). הרב ישראל לאו התארח, וכל פעם שמישהו או מישהי זמרו, הוא יצא החוצה, לא בגלל הערווה חלילה, אלא כי זאת היתה תקופת אבל כלשהי והוא אסר על עצמו לשמוע שירה.